עם הזמן הבנתי שזו לא תחושת בטן אישית - זו תופעה רחבה.
אנשים עם ניסיון עמוק וקריירה רצינית נתקעים בדיוק באותה נקודה.
לא רע להם מספיק כדי לעזוב.
אבל גם לא בטוח להם מספיק כדי להרגיש רגועים באמת.
וכשמדברים איתם על משהו עצמאי,
הבעיה כמעט אף פעם לא מתחילה באומץ.
היא מתחילה במקום אחר לגמרי.
רוב האנשים האלה פשוט לא יודעים מה הם אמורים למכור.
לא כי אין להם ערך -
אלא כי כל הקריירה שלהם לימדה אותם לחשוב במונחים של תפקיד, לא של הצעה.
הם יודעים לנהל, להוביל, לפתור בעיות מורכבות.
אבל כששואלים:
“מה הדבר שאנשים ישלמו לך עליו מחוץ לארגון?”
הראש מתרוקן.
ואז קורה הדבר הכי הגיוני לאנשים אינטליגנטיים:
הם מניחים שצריך קודם להבין איך העסק ייראה.
מה השירות, מה המודל, איך זה עובד לאורך זמן.
וזו בדיוק הטעות.
לא מתחילים מעסק שלם.
לא מהחלטה גדולה.
מתחילים מניסוי קטן ומוגדר,
עם מטרה אחת: לתרגם את הערך שצברת למשהו שמישהו מוכן לשלם עליו - עכשיו.
וברגע שרואים היתכנות,
הערפל יורד,
וההחלטות מתקבלות מתוך נתונים - לא מתוך תקווה.
שם מתחיל להיבנות חוסן תעסוקתי אמיתי.
